צצה לה מחשבה

צצה לה מחשבה

מכירים את זה ש…
התיישבתי להכין מצגת לקראת הרצאה חדשה שאני מכינה לארגון רפואי כלשהו ופתאום תוך כדי שאני מתחילה לעבוד, ממש 5 דקות לתוך העניינים אני נזכרת שחברה שלי אמורה היום לקבל את התואר שלה. לכאורה הדבר הנכון לעשות הוא לרשום לעצמי שנייה על פתק את המחשבה כדי שאני לא אשכח לדבר איתה אבל.. זה מאמץ מיותר, אני פשוט אשלח לך רגע הודעה בוואטסאפ ואני אברר אם האירוע כבר היה, גם חשוב לי שהיא תדע שאני חושבת עליה.. שלחתי והמשכתי בהכנת המצגת, אחרי 5 דקות פתחתי סרטון שאני רוצה להכניס למצגת ובחור בסרטון דיבר על משהו חשוב שרציתי בעצמי לכתוב עליו בבלוג שלי כבר זמן מה.  לכאורה הדבר הנכון לעשות הוא לרשום לעצמי שנייה על פתק את המחשבה כדי שאני לא אשכח לכתוב על זה בבלוג שלי אבל.. זה מאמץ מיותר, אני פשוט אפתח שניה חלון בבלוג ואעשה שמור טיוטה. כעת אני באה להמשיך לעבוד על המצגת, אך העין שלי קלטה הבהוב מהנייד שאומר שיש לי הודעה בוואטסאפ. זאת בטח החברה שלי שירלי שכבר ענתה לי. אז אני פותחת את הוואטסאפ ו… זאת לא היא, אבל זאת הקבוצה של הגן ונראה שיש מחר שביתה?!? אויי לא.. טוב אני אסתכל אחרי זה אני חייבת להמשיך לעבוד על המצגת שלי! מה, כבר עברה חצי שעה?? איך הזמן טס ש…

יכול להיות שלאורך כל האנושות היינו מערבבים מחשבות במחשבות. כלומר, היינו עסוקים במשימה מסויימת כאשר תוך כדי היו לנו מחשבות על דברים אחרים רק שפעם מעבר המקסימום שיכולנו לעשות זה לקחת דף ולרשום או לקוות שנזכור בהמשך .. היום.. היום זה פשוט לא הסגנון חיים. אנחנו לרוב נוטים לטפל בעניין שקופץ לנו לראש באותו הרגע בן אם זה משהו חברתי  ובן עם זה משהו עסקי.

פעם היה לי פגישה עם מנהל שזימן אותי לקבל ממני עצה לגבי משהו חדש שהוא בונה לצוות שלנו. שמחתי לבוא שכן מדובר באדם יקר שאני תמיד שמחה לבוא לעזרתו. 20 דקות לתוך פגישה של חצי שעה, אמרתי לו שיש אפשרות לעשות לצוות שלו פעילות בסגנון "חדר-בריחה" , הוא התלהב ופתאום נזכר שאחיו השבוע היה בחדר-בריחה טוב למדי. מבלי להתבלבל הוא הוציא את הנייד (כדי שלא ישכח כמובן) ושלח לאחיו הודעה שיברר לו את השם של החדר בריחה.  לאחר מכן הוא ניסה לחזור לשיחה שלנו, אך קלט לפתע שיש לו הודעה מקולגה שנמצא בחו"ל וביקש ממני עוד חצי שניייה רק לבדוק את ההודעה כדי לוודא שלא מדובר במשהו חשוב. אכן לא היה מדובר במשהו חשוב אבל הקולגה שלח תמונה של אחת המסעדות שהמנהל אוהב מאוד בלונדון ומכן עברנו ל2 דקות שיחה על המסעדה המעולה הזאת. לבסוף חזרנו לדבר על ענייננו אבל התחושה שהמנהל חזר אלי – אחרי כל הסיבוב הזה שהוא עשה – עם 15% קשב פחות.

היום זה כבר מוכח. אי דחיית סיפוקים זו המתוארת בסיפור לעיל פוגעת מאוד ביכולת שלנו להישאר ממוקדים ויעילים הן באיכות המטלה והן בניהול הזמנים של המטלה.

אסכם את הבלוג הזה במילה אחת פושטה:  מונוטסקינג

תנסו פשוט להגדיר זמני עבודה ולא לתת לשום דבר להיכנס בדרך, תגדירו חצי שעה או שעה ואם משהו קופץ לראות קחו דף ועט (כל עוד אלו עוד קיימים בעולם שלנו) ותרשמו תזכורת.

יאללה זזתי
תשארו קשובים
יעל

0 Comments

Leave a reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*