מהו זיהום קשבי – סיפור הנסיעה ברכבת

מהו זיהום קשבי – סיפור הנסיעה ברכבת

השעה 8:56 בבוקר, עוד דקה הרכבת מהוד השרון לתל אביב תגיע לתחנה. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה. כבר הרבה זמן לא נסעתי בתחבורה ציבורית.. בנוסף למחשב הכנסתי גם את הספר החדש של פרופ' נח הררי (קיצור תולדות האנושות) לתיק שלי בתקווה שאוכל לנצל את החצי שעה הקרובה לקרוא. הרכבת הגיעה. אני בתחנה ראשונה שלה אז כל הכיסאות עמדו לרשותי. בחרתי כיסא והתיישבתי. עוד לא התחלנו את הנסיעה ולקרון שלי עלתה אישה מבוגרת יחסית שדיברה עם הבן שלה בנייד – על רמקול! ודיווחה לו כי היא על הרכבת והכל בסדר.. ואולי עוד כמה משפטים שאני כבר לא ממש זוכרת. לא התחלתי לקרוא עדיין את הספר שלי. חיכיתי שהיא תסיים. דווקא לא הייתי עצבנית מהסיטואציה. זה הצחיק אותי לראות את הפער של שימוש בטכנולוגיה בין הדורות. זהו היא סיימה.. עכשיו שיש קצת שקט אני יכולה להתחיל לקרוא .. או ש.. רגע. חייל במדים שהיה כמה ספספלים ממני ענה לנייד שלו והחל לדבר עם חבר על החיים ועל הסופ"ש. הבחור שישב כיסא לידי קיבל כל מיני התרעות מקבוצה בוואטסאפ ככל הנראה. ממש התאפקתי לא לגשת אליו ולהסביר לו איך עושים "השתק" לקבוצה בוואטסאפ… מפה לשם.. לא הצלחתי לקרוא את הספר.. ואין לי הפרעות קשב וריכוז. ההפך אני יכולה לקרוא באמצע רחוב סואן מחזה של שקספייר במשך שעות. אבל פשוט לא היה דקה ולא חצי דקה בלי צפצוף דיגיטלי.

מהו זיהום קשבי? 
עישון פאסיבי, מכירים? אז זה בערך זה. רק במקום השפעה על הריאות זה השפעה על המוח ובאופן ספציפי יותר על אזור הקשב.

היום אני פוגשת מספר אנשים שמציינים בפני בגאווה רבה כי הם משאירים את הנייד ברכב כאשר הם מגיעים לפגישה עם האחר – מטעמי כבוד לאדם ומתוך רצון להיות קשובים ללא הסחים בשיחה עמו. אבל אם האדם עמו הם נפגשים אינו משאיר את הנייד מחוץ לתמונה – ההפך הוא יושב איתו לאורך כל הפגישה ומאפשר לו לצפצף או להבהב הדבר פוגע גם בקשב של האחר!
הרעיון זהה לחלוטין לרעיון של עישון פאסיבי היום אנחנו מבינים שגם אותם אנשים אשר מנסים לנטרל צפצופים והסחים מחייהם לא ממש מצליחים לעשות זאת מפני שהסביבה לא מאפשרת להם להתנתק.
תחשבו על אדם שנוסע באוטובוס ובוחר לא להוציא את הנייד בכדי שיוכל לצלול לתוך מחשבות ולהרהר בנחת. אבל באוטובוס יש המון זיהום קשבי דיגיטלי. כמובן שבעבר היה רעשים של אנשים מדברים באוטובוס אבל אף פעם לא היה צפצופים ורעש של אדם מנהל שיחה בטלפון. זה תדרים שונים. הם מושכים קשב פי כמה וכמה מרעשי "רקע" שידעה האנושות עד היום.

פתרון: צריך כחברה ולא כאינדיבידואלים לשנות את הנורמות המוזרות שנוצרו. "לא זה לא בסדר להוציא לבנאדם טלפון בפני בזמן שהוא מדבר" . "לא זה לא בסדר להשאיר את הטלפון על צלצול שאתה נכנס לפגישה". למעשה התחלנו את התהליך ועצרנו בכך שמכבים טלפונים בקולנוע ובהצגה. למה?? למה עשינו את זה? כי הבנו שזה מוציא אחרים מריכוז. כי זה פוגע באיכות הנאה. אבל למה זה נעצר שם?

אני מנהלת בחודש 15 ראיונות אישיים עם חוקרים ומנהלים בכירים. בודדים המקרים בהם אדם לא שלף נייד / התייחס לצפצוף בטלפון בזמן הראיון שלנו. גם אם הוא זה שזימן את המפגש. על אף שאני חוקרת את הנושא ומבינה את המשמעות אני עדיין נוטה להיעלב ואין לי חסינות בנושא הקשב. זה כל פעם מחדש מוציא אותו מאיזון של הקשבה. עצם העובדה שאני בחרתי להניח את הטלפון בתיק על מצב שקט לא הועיל לי בדבר כל עוד הצד השני לא עשה כך. נכון שלא מדובר באותה עוצמה של פגיעה קשבית אם היה זה הנייד שלי מצפצף עם הודעה אישית אלי, אך הפגיעה היא עוצמתית דייה בכדי לעשות את הנזק.

0 Comments

Leave a reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*