איך זמן מת יכול להיות דבר טוב?

איך זמן מת יכול להיות דבר טוב?

מה הבעיה בלבדוק את הנייד שאני בתור לרופא? אין שום בעיה , ההפך זה מאוד יעיל .. זה הורג זמן מת. או ש..
רק רגע, הידעתם שרגעים בהם אנו משתעממים, רגעים בהם אנו בחוסר מעשה מוחלט הם רגעים מאוד חשובים עבור אזורים מסויימים במוח שלנו? קבלת החלטות, יצירתיות, דמיון, מחשבות לצורך פיתוח אישי, כל אלו ועוד "קמים לתחייה" בעיקר ברגעים שבהם אנו משועממים ו/או נמצאים במצב המתנה.

נכנסו לעידן חדש, עידן בו אנו לא רוצים ולא מאפשרים רגעים מתים בחיינו. אם חבר קם לשירותים בזמן שאנחנו בבית קפה אנו מיד נשלוף את הנייד. אם הגענו לרופא אבל יש עוד אדם אחד לפנינו בתור אנחנו מיחד נשלוף את הנייד. אם אנחנו לוחצים על לשונית במחשב ומבקשים לפתוח את המייל שלנו, אך האינטרנט מעט איטי, וגלגל ההמתנה מתחיל להסתובב (גם אם זה ל3 שניות בלבד) אנחנו מיד נקפוץ לחלון אחר בנתיים עד שהדף שלנו יסיים להיטען ויעלה לשימוש.
בקיצור, רובנו מגיעים למצב בו אנו לא מאפשרים כלל זמן המתנה. זה יעיל לכאורה עד אשר פוגשים בטענות של חוקרים מודאגים שמסבירים כי רגעים של המתנה ושעמום הם קריטים להתפתחות יעילה של המוח בקרב ילדים וכן היא קריטית לתהליכי קבלת החלטות. ( The End of Absence Michael Harris)

אבל בואו ננסה לרגע לעזוב את מדעי המוח והניסויים הרבים שמוכחים את הטענות לעיל. בואו נלך על ההגיון הבריא שלנו. מה אנחנו עושים שיש לנו דילמה ממש קשה על הפרק, כמו.. לקחת הצעת עבודה שקיבלתי או לעזוב חברה שאני יוצא איתה כבר 3 שנים.. מה באופן טבעי אנו מונעים לעשות?
באופן טבעי רובנו פונים לייצר זמן מת. כגון: הולכים לעשות הליכה בפארק, הולכים לבהות בים או אולי סתם יוצאים לחלון ובוהים בעוברים ושבים. אנחנו כמעט באופן אנטואיטיבי יודעים שכאשר אנחנו זקוקים לקבל החלטה אנחנו צריכים התנתקות מסויימת, שקט, זמן הרהורים.

העניין הוא שלא רק שאנחנו לא ממש מאפשרים היום זמן מת.. אנו פחות ופחות משקיעים זמן במחשבות ויצירתיות, אנחנו גם מתקשים להיות בזמן מת גם כאשר החלטנו לייצר אותו באופן מכוון. מצב זה קורה מפני שאנו מציפים את עצמנו במידע חיוני וחיוני פחות, כגון: פוסטים, עדכוני חדשות ובכלל זרימת מידע שגורמת לעומס קוגניטיבי.  כך למשל אנחנו מוצאים רגע באוטובוס ומתחילים להרהר במחשבות על פרידה אפשרית מחבר שכבר לא ממש עושה לי טוב.. לא עוברות להן 3 דקות והטלפון מצפצף ומודיע על פיגוע דקירה בשדה תעופה בקמבודיה.. קריאת ההודעה הזאת זורקת את הראש שלנו לכל מיני כיוונים ולא תמיד מאפשרת לנו להמשיך בנקודה בה הפסקנו. אז החלטנו להשתיק את הנייד ולא להביט בו. אולי גם זה כבר לא מספיק כיוון שהמוח מפוצץ מיום שלם גדוש בפוסטים וציוצים שכל רגע משתלטים על המחשבות מפני שאנו נוטים לפתע להיזכר בהם. תחשבו על זה כמו גרעפס שעולה לגרון על אף שהארוחה הסתיימה לפני 4 שעות.
לרוב אנחנו נכנע להפרעה שקפצה לתחוך המחשבות שלנו ונוותר על התהליך של זמן מחשבות והרהורים.

אסיים בנימה חיובית. אנחנו עוד לא ממש שם. אבל אנחנו קורבים לזה. השינוי עוד יכול לקרות ורצוי שהוא יקרה כבר עכשיו. ממליצה להצמצם כמה שיותר צפצופים בנייד ולהגביל את כמות הכניסות לאתרים/ אפלקציות המכילים מידע.
יכול להיות שיום יבוא והמוח התפתח באופן שיאפשר לנו להיות מוצפים במידע וצפצופים מבלי שזה יפגע לנו בתהליכים של חשיבה קוגניטיבית והרהורים.. אבל אנחנו עדיין לא שם.

0 Comments

Leave a reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*